|
רקמה היא יצירת דימויים בעזרת מחט וחוטים השזורים יחדיו במבנה הבד. היא חלק מרפרטואר רחב של חפצי תרבות קדומה, מסורתית ואף אומנותית עכשווית. לכל תרבות מאפיינים ייחודיים של רקמה, אך תכים ומוטיבים נדדו בעולם, והם משותפים לכל התרבויות. בתרבות הערבית בישראל רקמו נשים פריטי לבוש, המעידים על מיומנות ומסורת, ביטוי אישי וזהות קבוצתית. בין חפצי היודאיקה מקום של כבוד לרקמה, כמו פרוכתרקומה לארון הקודש, מעיל לספר תורה, תיק לטלית וכיסוי למזוזה. ביישוב היהודי בארץ ישראל שמרו ברכות רקומות על קשר עם יהודי התפוצות. תלמידות 'בצלאל' למדו רקמה כאוֹמנות שימושית, ועם הקמת המדינה סומנה הרקמה העממית כאות להתחדשות התרבות העברית בישראל. כיום מתקיימת בקהילות המגוונות בישראל תרבות עשירה של רקמה כפעולה אוֹמנותית וכביטוי לזהות אישית או נרטיב קהילתי ייחודי. רקמה תימנית – ויצ"ו, שנות החמישים של המאה העשרים, באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר, תרומת עמוס דה שליט מעיזבונה של תמר דה שליט בצנעא, בירת תימן, הייתה הרקמה עיסוק יהודי, בדומה לצורפות שהייתה מומחיותם של צורפים יהודים. לרוב, נשים רקמו בהזמנות מיהודים ומוסלמים. עם העלייה של יהודי תימן לארץ ישראל עברה הרקמה המסורתית סגנון מודרניסטי. הפריטים הרקומים היו בעיקר לבוש לחגים וטקסים לנשים גברים וילדים, כמו טוניקות ושמלות, בתי רגליים וכיסויי ראש. רוב הרקמה נעשתה סביב פתח הצוואר, ונמשכה לאורך החלק הקדמי, לשולי הבגד. ההשראה לרקמה בצורת חצי עיגול סביב פתח הצוואר הייתה רקמה בצורת נטיפה, האופיינית ללבוש אישה יהודייה בדרום תימן, וכן תכשיטי צוואר עשירים. תכי הרקמה – כמו תך מונח ומאוחז, תך שרשרת, תך סולם ותכי צלבים – מבוססים על דימויי צמחייה או בעלי חיים, שעברו הפשטה. התכים מאורגנים בשורות חוזרות ובצורות כמו 'כוכב' או 'שושן החל משנות העשרים יזמו ארגוני נשים, כמו 'שני', ויצ"ו ו'משכית', מודל של רקמה ביתית ומכירת מוצרים בחנויותיהם. במחקר וכתיבה עכשווית מסומנת הרקמה התימנית כמלאכה יהודית עממית מסורתית, שהפכה לפרקטיקה ודימוי סימבולי ולחידוש מלאכת מחשבת יהודית בהתיישבות הציונית בארץ ישראל יובל עציוני, חוקרת תרבות טקסטיל בישראל
|