|
תעשיית הטקסטיל בישראל החלה במסגרות של הכשרה מקצועית, והתפתחה ביוזמות של מהגרים יהודים שהקימו תעשייה במודל משפחתי. לאחר הקמת המדינה התפתחה תעשיית הטקסטיל בעידוד מוסדות המדינה. בשלהי המאה התשע־עשרה, ערב ההגירה הציונית לארץ ישראל, כאשר היישוב היהודי הישן מנה כ־20,000 נפש, הוקם בית הספר 'תורה ומלאכה'. הוא הוקם בשנת 1889 ביוזמת רשת "אליאנס" הצרפתית־יהודית, ופעל עד שנת 1918. מטרת הקמתו הייתה הכשרה מקצועית ופרנסה לבני היישוב היהודי בירושלים, והוא כלל גם הכשרה במפעל לאריגת כותנה, בו היו 51 נולים מכניים ראשונים בארץ שהופעלו בקיטור ובית מלאכה לצביעת חוטים.[1] הגל הרביעי של ההגירה מאירופה בעיקר ממזרח אירופה וגרמניה לארץ ישראל, בשנות העשרים של המאה העשרים, מכונה גם 'עליית הטקסטיל'.[2] בין מפעלי התעשייה שהוקמו: בית המלאכה Palestine Textile Prints של האומן ליאו קהאן; 'לודז'יה', מפעל לסריגה בהובלת אריה שנקר; תשלובת 'אתא'של משפחת מולר; מפעל האריגה 'אטון'ובראשו ד"ר פאול הורן; מפעלי הסריגה המשפחתיים 'אלד' , דורינא ואחרים. בשנות הארבעים של המאה העשרים יוצרו בארץ מוצרי בד ביותר מאלף ומאתיים מפעלים ובתי מלאכה.[3] במודל משפחתי, שהלך והתפתח עד 1955. אחד המפעלים שהוקמו לאחר קום המדינה היה "רקמה' (1951), שהפך למותג אופנה על ידי המעצבת בת המשפחה רוז'י בן יוסף. בעקבות מדיניות עידוד של הממשלה בשנות החמישים להקמת מפעלי טקסטיל כמקורות עבודה ופרנסה באזורי הפיתוח הוקמו מפעלי סריגה 'אומן' באופקים ו'גיבור' בקריית שמונה, מפעל האריגה 'פולגת' בקריית גת, 'בשן' – תשלובת צביעה והדפסת בדים בבית שאן, ובדומה לו גם מפעל 'כיתן' בדימונה. במסגרת זו הוקם גם מפעל 'דלתא' לסריגת הלבשה תחתונה בכרמיאל בשנת 1975, אשר פועל עד היום. עד שנות התשעים של המאה העשרים הייתה תעשיית הטקסטיל מהמובילות במשק הישראלי. עם החתימה על הסכמי סחר גלובליים הלכו המפעלים ונסגרו, וכיום חלקה בתעשייה המקומית מצומצם מאוד. אריג מודפס, 1936–1938, PTP – Palestine Textile Prints, מעצב: ליאו קאהן, הדפס רשת על בד פשתן. באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר. PTP– בית מלאכה לדפוס אריגים, שהוקם בשנת 1937 על ידי האומן ליאו כהן((Leo Kahn 1994–1883, אשר התמחה בגרמניה גם בעיצוב טקסטיל. PTPנחשב לבית החרושת הראשון בארץ להדפסת בדים בדפוס רשת משי מכני. הוא הוקם בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. המפעל נכשל ונמכר, אך כהן המשיך לעבוד בו כמעצב ואף הכשיר מעצבים צעירים, עד שנת 1960. במפעל עוצבו והודפסו בדים תוך שימוש בטווח רחב של מוטיבים ויזואליים מסורתיים ומודרניים, וביניהם גם ייצוגי המקום – נופי ארץ ישראל, חקלאות, עבודה והתיישבות.
[2]טרגן, י' (2013), "עליית הטקסטיל – מפת הדרכים", טקסט מלווה לתערוכה:"שורשים משותפים: מפת עיצוב בגבולות פוליטיים משתנים", מוזאון העיצוב, חולון, אוצרות: אגניישקה יעקובסון, גלית גאון. [3]שביט, י' (1992), חרושת הטקסטיל בארץ ישראל 1854-1956, מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה, תל אביב: האגודה הישראלית לטקסטיל, התאחדות התעשיינים בישראל –אגף הטקסטיל והאופנה. לכל מוצרי הנפקת פברואר 2025
|