|
תעשיית הטקסטיל בישראל החלה במסגרות של הכשרה מקצועית, והתפתחה ביוזמות של מהגרים יהודים שהקימו תעשייה במודל משפחתי. לאחר הקמת המדינה התפתחה תעשיית הטקסטיל בעידוד מוסדות המדינה. בשלהי המאה התשע־עשרה, ערב ההגירה הציונית לארץ ישראל, כאשר היישוב היהודי הישן מנה כ־20,000 נפש, הוקם בית הספר 'תורה ומלאכה'. הוא הוקם בשנת 1889 ביוזמת רשת "אליאנס" הצרפתית־יהודית, ופעל עד שנת 1918. מטרת הקמתו הייתה הכשרה מקצועית ופרנסה לבני היישוב היהודי בירושלים, והוא כלל גם הכשרה במפעל לאריגת כותנה, בו היו 51 נולים מכניים ראשונים בארץ שהופעלו בקיטור ובית מלאכה לצביעת חוטים.[1] הגל הרביעי של ההגירה מאירופה בעיקר ממזרח אירופה וגרמניה לארץ ישראל, בשנות העשרים של המאה העשרים, מכונה גם 'עליית הטקסטיל'.[2] בין מפעלי התעשייה שהוקמו: בית המלאכה Palestine Textile Prints של האומן ליאו קהאן; 'לודז'יה', מפעל לסריגה בהובלת אריה שנקר; תשלובת 'אתא'של משפחת מולר; מפעל האריגה 'אטון'ובראשו ד"ר פאול הורן; מפעלי הסריגה המשפחתיים 'אלד' , דורינא ואחרים. בשנות הארבעים של המאה העשרים יוצרו בארץ מוצרי בד ביותר מאלף ומאתיים מפעלים ובתי מלאכה.[3] במודל משפחתי, שהלך והתפתח עד 1955. אחד המפעלים שהוקמו לאחר קום המדינה היה "רקמה' (1951), שהפך למותג אופנה על ידי המעצבת בת המשפחה רוז'י בן יוסף. בעקבות מדיניות עידוד של הממשלה בשנות החמישים להקמת מפעלי טקסטיל כמקורות עבודה ופרנסה באזורי הפיתוח הוקמו מפעלי סריגה 'אומן' באופקים ו'גיבור' בקריית שמונה, מפעל האריגה 'פולגת' בקריית גת, 'בשן' – תשלובת צביעה והדפסת בדים בבית שאן, ובדומה לו גם מפעל 'כיתן' בדימונה. במסגרת זו הוקם גם מפעל 'דלתא' לסריגת הלבשה תחתונה בכרמיאל בשנת 1975, אשר פועל עד היום. עד שנות התשעים של המאה העשרים הייתה תעשיית הטקסטיל מהמובילות במשק הישראלי. עם החתימה על הסכמי סחר גלובליים הלכו המפעלים ונסגרו, וכיום חלקה בתעשייה המקומית מצומצם מאוד. סריג תעשייתי– אלד מפעל סריגה, שנות השישים של המאה העשרים. סריגת ז׳קארד עם חוט מטלי, עיצוב חליפה: גדעון אוברזון. באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר. המפעל 'אלד' הוקם בבוהמיה שבצ'כוסלובקיה בשנת 1898 על ידי התעשיין האוסטרי אלפרד אדלשטיין. בעקבות סיפוח אוסטרייה לגרמניה הנאצית בשנת 1938, עלו ארבע בנותיו לארץ ישראל עם ציוד סריגה דל, והקימו מפעל משפחתי בפרדס כץ, שפעל עד שנת 1985. במפעל יוצרו סריגים שיועדו ללבוש ואופנה. המוצרים כיוונו ליצוא, לאופנה עילית בארץ ובחו"ל. בשנותיו הראשונות ייצא המפעל סריגים גם למצרים, לבנון, סוריה, עיראק וטורקייה. רבים מהדגמים המוקדמים היו פרי יצירתה של לילי מלחי, בת המשפחה ומהנדסת טקסטיל במקצועה. הגזרות היו מעודכנות ברוח התקופה, והדגמים והצבע עוצבו לחברה עירונית בורגנית. בהמשך עוצבו הדגמים גם ע"י מעצבים מחוץ למשפחה, כמו גדעון אוברזון ודורין פרנקפורט.[4] בשנים שלאחר הקמת המדינה שגשג המפעל, צבר מוניטין וייצא סחורה בסך כמיליון דולר בשנה.[5] משפחת אלד הייתה מהיוזמים ומתווי הדרך להקמת מכללת שנקר בשנת 1970.
[2]טרגן, י' (2013), "עליית הטקסטיל – מפת הדרכים", טקסט מלווה לתערוכה:"שורשים משותפים: מפת עיצוב בגבולות פוליטיים משתנים", מוזאון העיצוב, חולון, אוצרות: אגניישקה יעקובסון, גלית גאון. [3]שביט, י' (1992), חרושת הטקסטיל בארץ ישראל 1854-1956, מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה, תל אביב: האגודה הישראלית לטקסטיל, התאחדות התעשיינים בישראל –אגף הטקסטיל והאופנה.
|