תעשיית הטקסטיל בישראל החלה במסגרות של הכשרה מקצועית, והתפתחה ביוזמות של מהגרים יהודים שהקימו תעשייה במודל משפחתי. לאחר הקמת המדינה התפתחה תעשיית הטקסטיל בעידוד מוסדות המדינה. בשלהי המאה התשע־עשרה, ערב ההגירה הציונית לארץ ישראל, כאשר היישוב היהודי הישן מנה כ־20,000 נפש, הוקם בית הספר 'תורה ומלאכה'. הוא הוקם בשנת 1889 ביוזמת רשת "אליאנס" הצרפתית־יהודית, ופעל עד שנת 1918. מטרת הקמתו הייתה הכשרה מקצועית ופרנסה לבני היישוב היהודי בירושלים, והוא כלל גם הכשרה במפעל לאריגת כותנה, בו היו 51 נולים מכניים ראשונים בארץ שהופעלו בקיטור ובית מלאכה לצביעת חוטים.[1] הגל הרביעי של ההגירה מאירופה בעיקר ממזרח אירופה וגרמניה לארץ ישראל, בשנות העשרים של המאה העשרים, מכונה גם 'עליית הטקסטיל'.[2] בין מפעלי התעשייה שהוקמו: בית המלאכה Palestine Textile Prints של האומן ליאו קהאן; 'לודז'יה', מפעל לסריגה בהובלת אריה שנקר; תשלובת 'אתא'של משפחת מולר; מפעל האריגה 'אטון'ובראשו ד"ר פאול הורן; מפעלי הסריגה המשפחתיים 'אלד' , דורינא ואחרים. בשנות הארבעים של המאה העשרים יוצרו בארץ מוצרי בד ביותר מאלף ומאתיים מפעלים ובתי מלאכה.[3] במודל משפחתי, שהלך והתפתח עד 1955. אחד המפעלים שהוקמו לאחר קום המדינה היה "רקמה' (1951), שהפך למותג אופנה על ידי המעצבת בת המשפחה רוז'י בן יוסף. בעקבות מדיניות עידוד של הממשלה בשנות החמישים להקמת מפעלי טקסטיל כמקורות עבודה ופרנסה באזורי הפיתוח הוקמו מפעלי סריגה 'אומן' באופקים ו'גיבור' בקריית שמונה, מפעל האריגה 'פולגת' בקריית גת, 'בשן' – תשלובת צביעה והדפסת בדים בבית שאן, ובדומה לו גם מפעל 'כיתן' בדימונה. במסגרת זו הוקם גם מפעל 'דלתא' לסריגת הלבשה תחתונה בכרמיאל בשנת 1975, אשר פועל עד היום. עד שנות התשעים של המאה העשרים הייתה תעשיית הטקסטיל מהמובילות במשק הישראלי. עם החתימה על הסכמי סחר גלובליים הלכו המפעלים ונסגרו, וכיום חלקה בתעשייה המקומית מצומצם מאוד. אריג מולידור, 1975, 'רקמה', עיצוב: רוז'י בן יוסף, אוולין פאוקר. באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר. בשנות השישים העניקה הממשלה למפעלים באזורי פיתוח, ובראשם מפעלי טקסטיל, תמיכה והקלות במכס לייבוא אמצעי ייצור טכנולוגיים מתקדמים. בדי 'מולידור' יוצרו במכונות מסוג 'מלימו' (Malimo),אשר הובאו לארץ מגרמניה המזרחית בשנת 1962 , על ידי חברת 'מולר טקסטיל'. החברה הוקמה בנהריה בשנת 1949 על ידי אריך מולר, מייסד חברת 'אתא' (1934– 1985), בשיתוף עם בנו יונתן. שם הבד 'מולידור' הוא שילוב של שם המשפחה מולר וטכנאי בשם דרור, שייצר את הבד לראשונה במפעל בנהריה. בד זה הוא מעין סריג המשולב עם מערכת חוטי שתי, המקנה לו עובי, יציבות ומראה מעט מחוספס. מולר טקסטיל, שהיו גם בעלי מפעל טוויה ויצרני חוטים, ייצרו את הבד מחוטי כותנה גולמית. מכיוון שהבד היה סופג ויציב, החשיבו אותו כמתאים למגבות או למפות שולחן. בשיתוף פעולה עם המפעל שינתה בן יוסף את צבע השתי לשחור ואת לולאות הסריגה לפסי צבע שונים, והבד הותאם ללבוש. לצורך הפיתוח הצבעוני הקימו מולר טקסטיל גם מפעל לצביעת חוטים. שיתוף הפעולה בין רוז'י בן יוסף למולר טקסטיל הניב לשתי החברות הצלחה כלכלית, ומיתג את 'רקמה' כמותג אופנה ישראלי ובין־לאומי.[4] [2]טרגן, י' (2013), "עליית הטקסטיל – מפת הדרכים", טקסט מלווה לתערוכה:"שורשים משותפים: מפת עיצוב בגבולות פוליטיים משתנים", מוזאון העיצוב, חולון, אוצרות: אגניישקה יעקובסון, גלית גאון. [3]שביט, י' (1992), חרושת הטקסטיל בארץ ישראל 1854-1956, מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה, תל אביב: האגודה הישראלית לטקסטיל, התאחדות התעשיינים בישראל –אגף הטקסטיל והאופנה.
|